הקדרים באים (שלפעמים גם נכתב בתור “הכדרים באים”, או נקרא “הקטרים באים” או “מי מפחד מהדוב הגדול”) הוא משחק ילדים המהווה סוג של תופסת בו מי שנתפס מצטרף לתופסים. בפוסט של היום נסביר איך משחקים הקדרים באים, וננסה ללמוד מי אלו אותם קדרים מפחידים.
המשחק מוכר בתרבות הפופולרית. יהודה פוליקר כתב בשירו “עפיפונים”: “אורות של זיכרונות שמורים, קולות נעלמים חוזרים, פה היו הקדרים באים”. שירו של חיים גורי “פנס בודד” כולל את המשפט “והוא האיר את משחקי המחבואים ולאורו היו הקדרים באים”.
איך משחקים הקדרים באים?
הקדר (השחקן שמתחיל את המשחק בתור התופס הראשון) מתחיל את המשחק בצד אחד של המגרש וכל שאר השחקנים עומדים בצדו השני. הקדר קורא בקול “הקדרים באים”, ומתקדם אל שאר השחקנים בניסיון לתפוס אותם, כאשר אסור לו ללכת אחורה אלא רק קדימה ולצדדים. במקביל, השחקנים האחרים מנסים להתחמק ממנו (כאשר גם להם אסור ללכת אחורה, רק קדימה ולצדדים) ולהגיע לצד השני של המגרש, מאחורי הקו שלו, בו הוא לא יכול לתפוס אותם.
לרוב, נהוג לענות לקריאת “הקדרים באים” של הקדר בקריאה “לא מפחדים” של שאר המשתתפים. אם הקדר תופס את אחד השחקנים, הוא מצטרף לקבוצת הקדרים בתור הבא. כאשר הקדר מגיע לקצה הנגדי של המגרש, כל מי שעדיין נשאר צמוד לקצה המגרש מוגדר כנתפס (קרי, על כל השחקנים להתקדם קדימה, ואי אפשר להמתין על קו ההתחלה שהקדר יגיע לקו הסיום).
לאחר מכן נפתח סיבוב נוסף, בכיוון ההפוך. המשחק מסתיים כשהקדרים תפסו את כולם חוץ מאחד, שהוא המנצח של המשחק (ובסיבוב הבא הוא יהיה זה שישחק בתפקיד הקדר).
המגרש יכול להיות מגרש מלבני בו משחקים בריצה או בריכת שחייה בה משחקים בשחייה או צלילה.
מי אלו הקדרים?
אז מי הם הקדרים?
ישנה תיאוריה הטוענת כי הקריאה שהתגלגלה אל משחק הילדים נטועה בזיכרון הקולקטיבי של אחד מן הפוגרומים האיומים ביותר בתולדות העם היהודי. על פי תיאוריה שהועלתה על הכתב בעבר, בין היתר על ידי פרופ’ דוד אסף, ד”ר רוביק רוזנטל, ודור סער-מן, הקדרים המדוברים הם כינוי יהודי שניתן בתקופת המאה ה-17 לטטרים, אשר היו פורעים ביהודי מזרח אירופה ושובים בהם שבויים, אותם היה צריך לפדות.
באופן דומה למשחק, הטטרים שהתנפלו על הקהילות היהודיות העדיפו לשבות כמה שיותר יהודים ולא להמיר את דתם או לרצוח אותם, והיו מקרים בהם בחרו יהודים במודע לרוץ לעבר הטטרים משום שהעדיפו את השבי – ממנו רבים נפדו בעזרתן של קהילות היהודים המכובדות בקונסטנטינופול ובשאר רחבי טורקיה.
אבל איך סיפור היסטורי מהמאה ה-17 הגיע אל משחק ילדים ישראלי במאה ה-20? אנחנו לא באמת יודעים.
מה שכן ברור הוא שהמשחק “הקדרים באים” קיים כבר לפחות מאה שנים. נראה שהמשחק היה נפוץ מאוד כבר בשנות ה-30, ובוודאי בשנות ה-40. המשורר חיים גורי ז”ל היה יליד שנות ה-20 והתבגר בשנות ה-30. בשירו המפורסם והיפה “פנס בודד“, מציין גורי במיוחד את “הקדרים באים”, המשחק ששיחקו הילדים עד הערב לאור הפנס.
שמות נוספים
יש הגורסים כי שם המשחק הוא הקטרים באים, (מלשון קטר של רכבת).
המשחק בגרסתו היבשתית מכונה גם חומות ירושלים.
הגרסה הקרויה מי מפחד מהדוב הגדול? או הדוב הגדול פותחת לא בקריאה אחת כי אם בדו-שיח בין התופסים לנתפסים, המהווה שיר משחק:
- תופס: “מי מפחד מהדוב הגדול?”
- קבוצה: “אף אחד!”
- תופס: “ואם הוא יבוא?”
- קבוצה: “שיבוא!”
- תופס: “ואם הוא יטרוף?”
- קבוצה: “שיטרוף!”
משחקים דומים: איך משחקים “ים יבשה” | איך משחקים המלך אמר (“הרצל אמר”)
