“על העיוורון” הוא רומן מאת הסופר הפורטוגלי ז’וזה סאראמאגו שראה אור בשנת 1995. סאראמאגו היה סופר, מחזאי ופובליציסט, וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998 – ויש המגדירים את הרומן הזה כפסגת יצירתו.
הספרים של סאראמאגו לא פשוטים לקריאה: הוא נוטה לכתוב משפטים ארוכים ומשתמש בפיסוק שרבים נוטים להחשיבו כשגוי. רבים מהמשפטים ברומן עשויים להיות באורך של דף או יותר, ופסקאותיו תואמות באורכן לפרקים בספריהם של סופרים אחרים (מכיוון שהוא נוטה להשתמש בפסיק במקום שבו כותבים אחרים היו משתמשים בנקודה), וגם אינו משתמש במירכאות כדי להבחין בדו-שיח. בנוסף לכך, העלילה בספריו עמוסה בהסתעפויות ובתת-עלילות, גיבורים רבים ומעברים מהירים מעבר להווה ובחזרה. כל זה דורש מהקורא ריכוז, תשומת לב ומעורבות רבה.
על העיוורון – עלילה
הסיפור מתחיל בנהג שמתעוור באופן פתאומי – מכוניתו נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק, הוא צועק משהו ומסתבר שהתעוור פתאום. אבל לא מדובר בעיוורון רגיל, בו רואים שחור, אלא עיוורון מיוחד, בו הנהג רואה לבן בלבד למול עיניו. או כמו שסאראמאגו מגדיר את זה: “כאילו נפל לתוך ים של חלב”. עובר אורח מתנדב להסיע את הנהג לביתו, אך לאחר מכן מנצל את מצבו חסר האונים וגונב את רכבו. העיוור פונה לרופא עיניים, אולם הרופא אינו מוצא כל פגם בעיניו.
לאט לאט מסתבר שהעיוורון עובר מאדם לאדם, ובזה אחר זה נדבקים ב-“חושך הלבן” כל האנשים שבאו במגע עם העיוור הראשון, ומדביקים אנשים אחרים – וכך נדבקים עובר האורח שגנב את רכב העיוור הראשון, האנשים בחדר ההמתנה של הרופא והרופא עצמו. כל מי שעיוור נעץ בו את “מבטו” הופך לנשא, שמתעוור גם הוא עד מהרה.
כאשר מגפת העיוורון ממשיכה להתפשט, השלטון מכריז על מצב חירום ומכניס את כל העיוורים להסגר בבית משוגעים נטוש במטרה למנוע את התפשטות העיוורון, המכונה ״המגפה הלבנה״. רק אדם אחד נשאר מחוסן מפני העיוורון – אשת הרופא, אשר משום מה לא נדבקה במגפה, ומתחזה לעיוורת ומצטרפת לבעלה בהסגר.
בית המשוגעים נתון תחת שמירה של כוח צבאי, שיורה בכל מי שמנסה לצאת ממנו. לאט לאט מובאים אליו עוד ועוד עיוורים, והתנאים במקום נעשים קשים ביותר – המזון לא מספיק, התנאים הסניטריים נוראיים, יש הרוגים, פצועים, וצחנה. בנוסף לכל זה, כנופיה של עיוורים, המובלת על ידי עיוור הנושא אקדח, משתלטת באלימות על כל הנמצאים במקום, משתכנת באחד מהחדרים, לוקחת לעצמה את כל המזון ובהמשך אף אונסת את הנשים.
אשת הרופא, ששיחקה את עצמה עיוורת עד לאותו הרגע אך אינה יכולה לשאת עוד את המצב, רוצחת את ראש הכנופיה בעזרת מספריים. לאחר שחברי הכנופיה התבצרו בחדר, יוורת אחרת מבעירה אש במקום אשר מתפשטת אל כל בית המשוגעים. העיוורים המבועתים מנסים לברוח, ומגלים שהחיילים ששמרו על בית המשוגעים נעלמו (וככל הנראה התעוורו אף הם), וכי איש אינו מונע מהם לברוח.
שישה מהם, בהנהגת אשת הרופא, יוצאים לכיוון העיר על מנת לחפש את מה שנשאר מחייהם הקודמים. הם מגלים לדאבונם כי בחוץ כולם עיוורים, אין ממשלה מתפקדת, ואין אספקת מזון, מים או חשמל. בעולם הזה מנסה החבורה לשמור על חיים תקינים, עד לסופו המפתיע של הספר, בו הראייה חוזרת לכל תושבי העיר, באותו הסדר שבו נדבקו בעיוורון – תחילה לעיוור הראשון, אז לבחורה במשקפיים הכהים, וכן הלאה. הגורם לעיוורון אינו מוסבר במהלך הספר, ונותר בגדר תעלומה.
ניתוח ופרשנות
בספר “על העיוורון” מעמיד סאראמאגו למבחן ערכים כמו אהבה, משפחה, ועזרה לזולת במצב של מצוקה קשה. האנשים נקלעו למצב מפתיע לגמרי של מצוקה מוחלטת, ולחלקם הוא גורם להתפרקות מוסרית, כאשר הם דואגים רק לעצמם, לחלקם השני דווקא להתאחד בקבוצה, ולכמה מהם פשוט לשקוע באדישות ואפאתיות מוחלטת.
הדבר הזה – המלחמה בין הרצון לשמור על חוקי המוסר והחוק למול האנרכיה וניצול חולשת האנשים האחרים – נעשה בעבר במקורות ספרותיים אחרים, המפורסם שבהם הוא “בעל זבוב”. אבל מתוך הקלישאה המוכרת שאומרת שמבחן מוסרי אמיתי מתרחש רק בשעת משבר, בורא סאראמאגו עולם סגור והרמטי של זהויות חלקיות, ארכיטיפיות ורב-גוניות, ומאפשר לקוראים שלו לעבות את הדמויות ולהרחיבן על פי תפישת עולמו של הקורא עצמו.
מעבר לתוכן עצמו, הרומן “על העיוורון” ממחיש לקורא את מצבן של הדמויות גם באמצעים ספרותיים. באופן יוצא דופן, די חסר תקדים, אין לדמויות בספר שם פרטי או שם משפחה כלשהו. הן מתוארות רק על ידי סימנים חיצוניים או תכונות, כדוגמת “הרופא”, “אשת הרופא”, “נהג המונית”, “הבחורה במשקפיים הכהים” וכו’. אפילו גיבורת הספר, אשת הרופא, אינה מוזכרת בשמה לאורך כל העלילה. זה מחבר אותנו, הקוראים, לחוסר האונים והעיוורון של הדמויות עצמן.
“עיוורון הוא המזל הטוב של המכוער”, אמר סאראמאגו עצמו על ספרו, כשלמעשה העיוור לא יכול לראות את הכיעור של העולם. “זה אבסורד לומר זאת, אך העיוורון בסיפור הוא בעצם אלגוריה לעובדה שאנשים לא רוצים להתמודד עם ראיית המציאות.”
את הספר (באנגלית) ניתן למצוא באמזון או באתר Book Depository.
עוד על אתר בוק דיפוזיטורי אפשר לקרוא בפוסט המיוחד שכתבנו עליו.
לסיכום
הספר “על העיוורון”, למרות רצינותו הרבה והנושאים כבדי המשקל בהם הוא מתעסק, לא חף מההומור העוקצני האופייני של סאראמאגו, מספק קריאה עוצרת נשימה וזווית ראייה חד פעמית, ואני בהחלט ממליץ עליו.
יצא לכם לקרוא את הספר? מה חשבתם? – נשמח לשמוע מכם בתגובות!
לאיזה גילאים הספר הזה ממולץ?
והאם הוא מפחיד?
לא היינו מגדירים אותו כמפחיד, אבל הוא בהחלט לא מומלץ לילדים.